הסגולה היומית
פשטא זרקא: סגולה גדולה להיות אהוב לכל, לומר בכל יום: "פשטא זרקא" בניגון כול, כמו שכתוב בחומש, והוא...פשטא זרקא
סגולה גדולה להיות אהוב לכל, לומר בכל יום: "פשטא זרקא" בניגון כול, כמו שכתוב בחומש, והוא סגולה נפלאה, בדוק ומנוסה.
עקיפה בדרך ל"אפטר חנוכה"
חמותי זיהתה, והורידה את המצב רוח לכולם: הילדה עם קוצר נשימה. נסענו לביתנו, טיפלנו בה בתכשירים המתאימים וחזרנו לחגוג. פחות משעה, אנו מזהים שהילדה מתקשה לנשום.
מוקד לילה
הייתי צריך, לצערי, להפגיש את הילדה עם הדבר שמלחיץ אותה יותר מכול. הייתי צריך להפגיש אותה עם "רופא". ובכן, הרופא טוען שהתרופה שנתתי לה, מקפיץ לה את הדופק ושהיא כבר על גבול מצב חרום מהירות הדופק, לכן צריך לשנות את אופי הטיפול. הוא נתן לה את סטרואידים מסוכנים. אם לא יהיה שינוי, הוא אמר תיסעו לבית החולים.
כך היה, לצערנו. עם בגדי יום ההולדת, הילדה עלתה אחר כבוד לניידת האמבולנס כשאפה אזוק במסכת הנשמה מאיימת.
בית החולים.
עשרה רופאים בודקים את הילדה. עשרה במספר. הם לא נסוגו למרות מבטיה המפוחדים שהיו מלאי בעתה. מה לעשות, אבל יש רופאים ויש גם סטאז′ריסטים... ה"ייסורים" הללו לא פסקו מהר, כול בדיקה ובדיקה שהילדה עברה, נטפלה אליה הקבוצה המלחיצה הזו. הם עומדים ובודקים אחד אחרי השני ואינם מפסקים עם שאלותיהם, מתי זה התחיל, למה וכמה. הם מלווים בראש המחלקה ולכן לא רציתי לריב איתם על זה, אני כביכול "צריך" עכשיו, את ראש המחלקה.
בדרך לצילום הרנטגן, התבלבלתי ונכנסתי לחדר מיון הראשי. ראיתי שם אנשים שכובים בצורות משונות, עם אברים תלויים על כול מיני עמודים או חבלים. חלקם הגדול אף לא זכו למנת פרטיות מינימאלית, המסדרון היה מלא באנשים רדומים או מורדמים, בוהים או גונחים מכאב. הרהור ראשוני הזכיר לי את הסיפורים על העיר "סדום". הרהור שני הזכיר לי משהוא כמו סניף של גיהינום.
לפנות בוקר, אני חוצה את מסדרון ה"מיון ילדים" אני רואה, הורה, או זוג הורים, שרועים איך שלא יהיה בצורה מאולתרת ליד מיטות ילדיהם, כן, גם שם היו הורים שנשארו במסדרון ליד מיטות ילדיהם, נרדמו שם על הכסא. הרגשתי, שזה לא מספיק שארחם עליהם, לא זה מה שיכול להיות סוג של השתתפות במצב כזה אומלל. אומנם, זוג הורים שישבו על כיסאות ופלג גופם העליון שקרס מעיפות תפס חצי ממיטת בנם החולה, הצליח לגרום לשארית אדישותי להנמס. סניף גיהינום רשמי, מלמלתי חרש בליבי המכווץ מההתעללויות בקטנה, שהפקיד בידי אלוקי.
הבוקר עלה, והמחלקה רעשה על גדותיה. בכי של תינוקות התערבב עם בכי של ילדים, מאחרי אחד הפרגודים שמעתי גם אימא אחת, שבוכה ביחד עם הילד. שמעתי שם ילדים קטנים המתחננים להוריהם: "אימא, אני רוצה הביתה".
לא תמיד, שווה תהליך הריפוי בין ציפיית המטופלים לבין רצון העובדים במחלקה. הרופאים, בין היתר (-ובצדק מבחינתם-) עסוקים גם ב"לכסות" את עצמם מכול תביעה עתידית – באם יהיה איזשהו "סיבוך" בתיק זה והם ממלאים את פרוט מעשיהם בכתוב, דבר שנראה כסתם סחבת זמן, בעיני חולים כאלו ואחרים, שלא מבינים את חשיבות הדבר. תהליך הריפוי גם תלוי בעומס וזה תלוי גם בתרופה שמתלבטים כרגע האם להכניס לשימוש קבוע ולכן הם בודקים את התגובה לטווח ארוך יותר ועוד כהנה וכהנה עוד שיקולים שצריכים את שיקול דעת הצוות.
חנוכה בבית החולים, זה בטח לא הדבר הכי סימפטי, כשאני והילדה עדיין מבוהלים מהנסיעה החפוזה והמייללת באמבולנס המלחיץ. אבל, גם בתוך הלחץ של הזמנת האמבולנס, לא שכחתי להצטייד באינפוזיה לנשמה, הנשמה שלא שוכחת לרגע באיזה חג נדיר היא נמצאת.
ארבע לפנות בוקר, במחלקה, אני מעיין בספר שהבאתי ונוסק למקומות שונים ונפלאים: "בחנוכה, שמאירים בנר יש בכך רמז גדול שעלינו לחפש ולמצוא משהו... אנו מחפשים את החושך... אם לא נראה לנו, שהננו חיים בחושך, והעולם נראה לנו די מאיר, כנראה שצריכים להדליק איזשהו נר כדי שנכיר בחשכות העולם... אדם שמתבונן, יודע להעריך כול פעם כשיוצא הוא להתפנות. הרי בבית החולים הרופא עובד קשה כדי להוציא טיפת מים מאדם שכליותיו אינן מתפקדות..." אומר הרב פינקוס (חנוכה קלז)
הרב פינקוס, עוד נקט את אחת הדוגמאות הקלות ביותר לשהייה בבית החולים סיבוב קצר יכול להוכיח, לצערנו.
זה הזמן, לזכור, שכשאנו "נמצאים בחוץ" והכול בסדר, הרי זה הזדמנות מחייבת, כדי להודות על החופש. אין דבר שהוא "מעכב פורענות" כמו "להודות על החופש". זו התזכורת מחנוכה, זו התזכורת מבית החולים וזו ההצעה הכי טובה והכי אפקטיבית בשביל שלא נצטרך להגיע למקומות הללו. חז"ל מלמדים אותנו, שגזרות לא טובות -כאלו שנגזרו בגין מעשים שבהם לא בחלנו לטעות- מתבטלות מעלינו, רק בגלל שאנו מודים תדיר לאלוקים על כך שאנו חיים ואוכלים ונושמים ושהכול בסדר. בגלל, שאנו מצהירים ואומרים לאבא שבשמים שאנו יודעים ומודעים שאנו נתונים לרחמיו ולחסדיו ואנו תלותיים ברצונו המרחם בלבד, אנו זוכים ל"המשכת רחמים" עלינו, רחמים שלאו דווקא מגיעים לנו בגין מעשינו. זו, עקיפה מותרת, שחבל לפספס את ההזדמנות להשתמש בה.
דפים קשורים
השנה ג' אלפים תק"צ, 174 לפנה"ס, ארץ ישראל נשלטת ע"י השלטון הסלאוקי - ממלכת יוון העתיקה והיהודים חיים בה תחת גזירות דת שונות אשר מקשים על חייהם כיהודים. אכן, כל הגזירות היו בעלי אופי דתי בלבד, גזירות שמד רוחני ויתר על כך הדגישו היוונים והעניקו ליהודים שהסכימו לוותר על דתם, כל טוב גשמי, מכוני כושר ומשחקים אולימפיים לרוב. היו יהודים רבים שלא החזיקו מעמד בגזירות הקשות ופנו לצד השני, יהודים אלו נקראו מתייוונים.
"מאמין"? עמת את עצמך. דוד הוד | שאו מרום עיניכם כ"ה כסלו ה'תשע"ב הרבה מאיתנו מצהירים על "אמונה באלוקים", ספק גדול, אם אנו באמת מכירים את עקרונותיה ובסיסה של אמונה זו. מוגשים כאן שלושת עקרונותיה הבסיסיים של ה"אמונה באלוקים", כפי שמובאים בספרי היהדות.