הסגולה היומית
למקשה לילד: יאמר י"ב פעמים מזמור יענך ד' וכו' פלונית בת אלמונית מי שענה לאמך הוא יענה יתך,...למקשה לילד
יאמר י"ב פעמים מזמור יענך ד' וכו'
פלונית בת אלמונית מי שענה לאמך הוא יענה יתך, אין כמוך בשמים בשמים ובארץ, מי יוכל לספר שבחיך, יהי רצון מלפניך אלקי השמים ואלקי הארץ אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב הא-ל הגדול הגבור והנורא, אהיה אשר אהיה, ד' אלוקים, ד' צבאות, שדי, אדני רחום וחנון העונה לעתות בצרה את יראיו הוא יקבל תפילתנו ותפילות עמו כל בית ישראל, ובכללם יזכור ויפקוד לרחמים אשה עצורה הזועקת בחבליה (מרת פב"פ אשת פלוני) היא היושבת על המשבר היא שוברת על ד' אלקיה, השי"ת ברחמיו הרבים יחלצה, מ"מ"ה ה"ק"ב"ה ששמע וענה תפילת האמאות הקדושות והטהורות שהיה טבעם עקרות, והפך ושינה מערכתם והיו נאתו עקרות ונפקדות ונזכרות בזרע אנשים, הוא יזכור לאשה הנזכרת היושבת על המשבר כי עיניה תלויות לך לבדך כשפחה אל יד גבירתה עד שתוציא אותה לרווח ותענה לה בשעה הזאת כמו ששמעת מי שהתפלל לפניך מזמור זה ותעלה תפילתה לפניך כמו שהיה עולה ריח ניחוח וריח קטרת על גבי המזבח, קראתי בכל לב ענני ד' חוקיך אצורה.
יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ד' צורי וגואלי.
רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש | ביוגרפיה
רבי ישראל המכונה בפי כל "בעל שם טוב הקדוש", נולד ביום ח"י באלול שנת נח"ת, בעיירה הקטנה אקופ שבפודוליה (בין פולניה לוואלחיא), לאביו רבי אליעזר ולאמו מרת שרה לעת זקנתם.
שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם | כ"ג אלול ה'תשע"א
לידתו:
המסורת מספרת כי אביו זכה לבן כזה משום שעמד בניסיון של הכנסת אורחים, עת ביקר אצלו אליהו הנביא בשבת קודש בדמות קבצן עלוב, תוך חילול שבת.
רבי אליעזר לא אמר לו מאומה, אלא להיפך, קירבו ביותר, ובצאת השבת עוד העניק לו נדבה הגונה ומזון כצידה לדרך.
נמנו וגמרו מן שמיא להעניק לו נשמה גבוהה אשר תקרב את פשוטי העם לעבודת הבורא.
אז נגלה אליו אליהו הנביא ואמר לו כי את שם בנו הנולד לו יקרא ישראל ע"ש ישראל אשר בך אתפאר.
ילדותו:
שנים ספורות לאחר לידתו נתייתם מהוריו, טרם פטירת אביו רבי אליעזר השאיר צוואה ביד בנו: "רואה אני שאתה תאיר נרי. אמנם אני לא זכיתי לגדל אותך. אבל אהובי בני, זכור תזכור כל ימיך שהשם איתך, על כן אל תירא משום נברא בעולם, רק מהשי"ת לבדו".
לאחר פטירת הוריו ריחמו עליו בני העיירה אקופ, והוא נמסר למלמד התינוקות של העיירה שיהיה לו כאפוטרופוס. לאחר זמן נעשה עוזר למלמד –ריש דוכנא שמתפקידו להביא את הילדים לחדר ולהשיבם לבתיהם. תפקיד זה מילא באמונה, והילדים הרכים שהופקדו בידו נהנו ממנו.
לאחר מכן נעשה לשומר בית המדרש. אז יכל להתבודד בלילות מעין כל, ולהתכונן לתפקידו החשוב בעתיד. באותה עת גר בעיירה קטנה ליד וינה איש פלא מן הצדיקים הנסתרים ושמו רבי אדם בעל שם. ברשותו היו כתבים מלאי סתרי תורה שמצאם במערה, וקודם פטירתו ציוה לבנו כי עליו להביא את הכתבים לנער אחד בשם ישראל בן רבי אליעזר מאקופ.
לאחר שבנו של רבי אדם עקב אחרי הנער בבית המדרש, הגיע למסקנה כי אליו התכוון אביו. הכתבים נמסרו לרבי ישראל, ומיד הפיקו פניו שמחה עצומה, בלמדו בכתבים אשר ייעדוהו לתפקידו המרומם. בביהמ"ד באקופ התבודד רבי ישראל והתעלה בנגלה ובנסתר גם יחד. אבל כיון שפחד שמא יתגלה קודם זמנו, עזב את אקופ והתיישב בעיירה קטנה ליד ברודי, שם נתקבל כמלמד תינוקות.
נישואיו:
בברודי הכיר אותו רבי אפרים, אביו של רבי גרשון מקיטוב. היה זה לאחר שרבי אפרים התדיין לפניו בדין תורה ואז גילה לו הבעש"ט את ידיעותיו העמוקות בתורה. רבי אפרים אירס לו את בתו ונכתבו "תנאים", אך הבעש"ט הזהירו לבל יגלהו. זמן קצר לאחר מכן נפטר רבי אפרים ובנו רבי גרשון מצא בין כתביו שטר "תנאים" שנכתב עם ישראל במו"ה אליעזר, אבל לא ידע מי האיש ומה מעשהו.
לאחר זמן הופיע הבעש"ט כקבצן בבית גיסו רבי גרשון והראה לו את שטר התנאים. רבי גרשון נדהם, אך את הנעשה אין להשיב. הכלה הסכימה מיד להינשא לבעש"ט, אבל הבעש"ט ביקש ממנה שלא תגלה לאחיה מה הוא ומה הם מעשיו. רבי גרשון דרש מאחותו שתעזוב את בעלה, או ששניהם יעזבו את העיר. אחותו בחרה בדרך השנייה, ורבי גרשון קנה עבורם סוס ועגלה והם עזבו את העיר.
מכאן נסע הבעש"ט אל עבר ההרים הגדולים שבין קיטוב וקוסוב. שם שכר חדר, בו נשארה זוגתו לגור, והוא יצא למשך כל השבוע להתבודדות בין ההרים, בין שמים וארץ, שם היה מרוחק מכל דבר גשמי וכמעט שלא אכל. זוגתו התפרנסה ממכירת טיט (אותו הכין הבעש"ט), והוא יכל להתבודד בין ההרים ולהתקדש במשך למעלה משבע שנים, עד שקרבה ובאה שעת התגלותו.
ככלות אותן שבע שנים התיישב בעיר קושלביץ, שם שימש כשוחט. לאחר מכן עבר לגור בעיר טלוסט, שם המשיך בהתקדשותו, ובעבודת ה′ בהתלהבות.
התגלותו:
בהגיעו לגיל שלושים ושש, בשנת תצ"ד, יצאה בת קול מן השמים; הגיעה עת התגלותך. היה זה בל"ג בעומר, אז נתקיים בו מאמר הזוהר הק′ על רשב"י "עיר וקדיש מן שמיא נחית". עד מהרה יצא שמו של הבעש"ט כאיש קדוש ואלפים רבים נהרו אחריו.
בשנת תק"ה התיישב הבעש"ט הק′ בעיר מעזיבוז, ממנה הפיץ את תורת החסידות שהתפשטה חיש מהר וחבקה זרועות עולם. צדיקים, מקובלים וגדולי תורה, מהם הגאונים אשר במעזיבוז ביקשו תורה מפיו, והוא לימדם את דרכו החדשה שהכתה שרשים עמוקים בחיי היהדות עד היום.
על כך אמרו בשם הרה"ק רבי יששכר דב מבעלז זצ"ל: כל יהודי באשר הוא שם, בכל הדורות, אם פעם יתעורר בו הרהור של תשובה, וייאנח אנחה אמיתית לפני הקב"ה מעומקא דליבא, הרי זה מכוחו ומכח כוחו של הבעש"ט הק′ שאורו המאיר הולך כעמוד אש לפני המחנה עד אור חדש על ציון יאיר.
נסיעתו לארץ ישראל:
במשך שנות חייו השתוקק מאד לעלות ולחונן את עפרה של ארץ הקודש. אחת הסיבות לרצונו זה היה כדי להפגש עם בעל האור החיים הקדוש, לאחר מאמצים רבים וסכנת חיים של ממש הגיע הבעש"ט רק עד אינסטנבול שבטורקיה, שם עשה את חג הפסח, ונאלץ לשוב על עקבותיו.
על רצונו העז לעלות ארצה אנו למדים ממכתב שכתב לגיסו רבי גרשון: "השם יודע שאין אני מייאש את עצמי מנסיעה לארץ ישראל". אבל כאמור, הוא לא הגיע לארץ.
מז′יבוז:
בסביבות שנת ת"ק, כאשר פירסומו של מרן, רבינו ישראל בעל-שם-טוב הקדוש, החל כובש שיאים, נתעוררו קהילות הקודש המרכזיות של יהדות אוקראינה והחלו משגרות משלחות כבודות אל מקום שבתו אז, בקולומיי, כדי לחלות את פני קודשו, כי ייאות להאציל מהודו עליהן ולקבוע את מושבו בתוכן.
בין הבקשות הרבות, נמנתה גם ההזמנה שהגיעה ממז′יבוז′.
מתעודות היסטוריות מהימנות עולה, כי בעת ההיא, כבר היו רשומים למעלה מ-210 בתים במז′יבוז′ על שמותיהם של תושבים יהודיים, דבר המלמד על גודלה וחשיבותה של הקהילה במושגי הימים ההם.
ויצויין, כי במהלך תקופת ישיבתו של הבעל-שם-טוב במז′יבוז′ עד הסתלקותו בשנת תק"כ, גדלה הקהילה ב-100 בעלי-בתים לפחות.
את ההזמנה אל הבעל-שם-טוב לבוא ולקבוע את מושבו במז′יבוז′, לא שיגרה הקהילה היהודית דמתא בלבד, כי אם בצירוף המועצה הרשמית של השלטון המקומי, אשר בראשו עמד מושל-המחוז. גם לתושבים הנוכריים ברי היה, כי פירסומו העצום של אותו צדיק, אמור להעלות את שמה של מז′יבוז′ עירם על המפה, לדורם ולדורות, זאת, מלבד השגשוג הכלכלי המובטח להם במחיצתו של איש האלוקים, אשר המונים מכל קצוות הארץ משחרים לפתחו.
באותה הזמנה, הובטח לו, לבעל-שם-טוב,כי מאת מועצת העיר תינתן לו דירה נאה למגוריו, חינם אין כסף, וגם מתשלום שכר דירה יהיה פטור כל ימי חייו.
בנוסף לכך, הובטחה דירה חינם גם בעבור משמשו. הבטחות, אשר אכן קוימו – דרך אגב – במלואן , ורשומיהן נותרו בתעודות רשמיות מן הימים ההם.
מתוך מכלול ההצעות שהוגשו לפניו, קיבל הבעל-שם-טוב אישור מן השמים לבור לו למושבו את אחת מתוך שלוש ערים: נעמרוב, מז′יבוז′ ועוד אחרת.
לכל הצעה, היו המעלות משלה, ומהן אשר אף לא נמצאו בחברותיה, ועל הבעל-שם-טוב היה להחליט ולהכריע בין שלוש האפשרויות.
אחת הסיבות שהטתה את הכף לטובת מז′יבוז′ היתה העובדה, כי בהיותה שוכנת על גדות נהר הבוג, לא יחסרו בה דגים לכבוד שבת.
סיבה נוספת היתה, כהונתו לשעבר של "הב"ח" – הגאון הקדוש, רבי יואל סירקיש, בעל ה"בית חדש"- כרבה של העיר, והערצתו העצומה של הבעל-שם-טוב את הב"ח ידועה מקדמת דנא ובאה לידי ביטוי בהזדמנויות שונות.
ואולם, ההכרעה הסופית והעוברת-למעשה להתיישב במז′יבוז′, נפלה בעקבות המעשה הבא, אותו סיפר הרה"צ רבי יוסק′ה ממז′יבוז′, נכדו של הצדק הקדוש, בעל ה"דגל מחנה אפרים" מסדליקוב, נכד הבעל-שם-טוב. רבי יוסק′ה, אשר היה תלמיד-חכם מורם מעם ואיש-אמת, נודע כמספר דייקן ממדרגה ראשונה, ולסיפוריו נרחש אימון מלא בקהל חסידים:
בית המדרש העתיק:
במז′יבוז′ העיר, מתגורר תלמיד-חכם מופלג ונודע, רבי בעריש ביילו-אויס שמו. כל ימיו, יושב היה על התורה ועל העבודה, כאשר מן השמים מזמנים לו את פרנסתו בשפע ובהרחבה.
נוות-ביתו, אשת חיל, שילחה ידיה במסחר בדים, וניהלה בעיר חנות מצליחה, שמשכה אליה ציבור לקוחות גדול, בכמות ובאיכות, אשר כלל את סולתם ושמנם של עשירי הסביבה.
באחד הימים, כאשר כסא הרבנות של העיר התפנה, עלה בדעתו של מושל המחוז, להוציא את מישרת הרבנות ל"מכרז", ול′מוכרה′ לכל המרבה במחיר.
מכה זו, של מכירת הרבנות עלתה כפעם-בפעם בגזירת שליטים שונים וגרמה חורבנות רוחניים, כמובן מאליו. גדולי ישראל שבכל דור ודור, יוצאים היו חוצץ כנגד מגמות מסוכנות אלו, ועד מקום שאימת המלכות איפשרה זאת, יוצאים היו בהכרזות איסור כנגד רוכשי הרבנות.
במקרה דנן, נמנעה השערוריה בטרם פרצה. הסוחרת העשירה, נוות-ביתו של רבי בעריש, נזדרזה והציעה למושל המחוז סכום עתק, בתמורה לרכישת הרבנות בעבור בעלה הלמדן, ובכך, הגיעה הפרשה לסיומה. שכן, לא היה מי שיוכל להתמודד כנגד הסכום שמסוגלת היתה היא להציע.
אחת התקנות הראשונות שחולל הרב החדש היתה, בניית בית מדרש חדש ומפואר, במקומו של בית המדרש הישן-נושן שקיים היה במתא – הלא הוא אותו בית-מדרש מעץ, אשר שימש בזמנו כבית-הכנסת הראשון של העיירה.
את מרבית הוצאות הבניה, מימן הרב מכספו הפרטי, תוך שהוא מניח מקום גם לבעלי-יכולת אחרים מבני המקום להשתתף במצוה. לאחר חנוכת בית המדרש החדש, עברו הרב ובני הקהילה להתפלל בבית-המדרש החדש, אשר גדול היה ומרווח מקודמו, עד לאין-ערוך, ובית-הכנסת הקטן והישן ננטש ונזנח.
מסתבר, כי מספר בני הקהילה היה גדול מהכיל אותם בית-הכנסת הב"ח, אשר היה, כזכור, בנוי מאבן, ובית המדרש מעץ שימש, איפוא, כמקום תפילה מרכזי לא-פחות. עתה, בא בית-המדרש החדש לרשת את מקומו.
ברם, עד שלא ארכו הימים, ערבה השמחה ושבת המשוש. חולי גדול וכבד תקף את הרב החדש והפילו למשכב. חלפו שבועות אחדים, אל מיטתו הוזעקו טובי הרופאים מכל קצות המדינה, סכומי עתק זרמו מידה של הרבנית העשירה לכיסיהם – אך לשוא; למרות כל המאמצים לא עלתה ארוכת הרב.
הרבנית, אשר בנסיעותיה לבראד למטרות מסחרה, רגילה היתה להיכנס בדרכה אל הבעל-שם-טוב, אשר התגורר אז עדיין בקולומיי, ולבקש את ברכתו, החלה עתה להפציר בבעלה הרב, כי יסע אף הוא אל הבעל-שם-טוב ויבקש את ברכתו ואת תפילתו להחלמתו, השמועות הנפלאות על אודות הבעל-שם-טוב הקדוש הגיעו כבר לאוזניו של רבי בעריש, סוגות באותות ובמופתים, אלא שכרבים אחרים באותה העת, אחוז היה רבי בעריש בחבלי ′התנגדות′ לתופעה החדשה והבלתי מוכרת, ובשארית כוחותיו ההולכים וכלים, הביע סירוב נמרץ להצעה.
ברם, משהלך חוליו והכביד עוד יותר, עד כי נותר מוטל במיטתו ללא נוע וכל הרופאים שמטו את ידיהם ואמרו לו נואש, לא יכול היה עוד רבי בעריש להתנגד להחלטתה של הרבנית, לנסוע אל הבעל-שם-טוב לבדה, כדי לבקש ולהתחנן על נפש בעלה. בטרם יצאה לנסוע, עוד הוסיפה ודרשה מרבי בעריש, כי יקבל על עצמו בתקיעת-כף, לקיים ולעשות ככל אשר יורה הבעל-שם-טוב. החולה, אשר צל-המוות כבר ריחף מעל לראשו, ניאות גם לזאת, ונתן את הבטחתו כפי הנדרש.
בבואה לפני הבעל-שם-טוב ואחר ששמע את כל אשר בפיה, נענה הבעל-שם-טוב ואמר:
"עניין קשה הוא זה, ואהיה מוכרח בגינו לנסוע מז′יבוז′ה בעצמי!"
ואכן, בתוך זמן קצר יצא הבעל-שם-טוב לדרך.
עם הגיעו מז′יבוז′ה ובחנות העגלה על סף ביתו של רבי בעריש, יצאו אי-אלו אנשים שחוחי-ראש מן הבית.
"מה מצבו של הרב החולה?" – שאלם הבעל-שם-טוב.
"הרב גוסס" – השיבו האנשים – "ואנשי החברה-קדישא כבר ניצבים מסביב למיטתו!"
אותות של צער ושל אכזבה נצטיירו על פני קודשו של הבעל-שם-טוב. אולם, כחלוף רגעים-ספורים, התעשת, ירד מן העגלה, ופסע אל הבית פנימה בצעדים בוטחים מאוששים. משנכנס הביתה, פנה הישר אל חדרו של החולה, הניח את ידו על המזוזה אשר בפתח החדר ונעץ את מבטו בשכיב-מרע הגוסס במיטתו. לאחר דקות אחדות, נשא הבעל-שם-טוב את קולו וקרא:
"רבי בעריש! וכי כך מקבלים אורחים?! כלום לא נהוג במקומכם לומר ′שלום עליכם′?"
פתאום, פקח החולה את עיניו, והושיט את יד ימינו אל עברו של האורח הקדוש.
"כך נותנים ′שלום עליכם′, בשכיבה?!" – תהה הבעל-שם-טוב שוב.
לתדהמת הנוכחים, אזר החולה עוז, ולאחר מאמץ-מה הצליח להתיישב על מיטתו.
או-אז, הסיר הבעל-שם-טוב את ידו מן המזוזה, התקרב אל מיטת החולה והתייצב מול פניו, אי-מי הגיש כסא, הבעל-שם-טוב נתיישב עליו, כשאינו גורע עין מן החולה שלפניו. לאחר דומיה, פתח וסח באוזניו של החולה לאמור:
"תדעו, רבי בעריש, כי סיבת מחלתכם נעוצה שלושה קטרוגים, המושמעים נגדכם בפני הבית-דין של מעלה:
"הקטרוג האחד הוא, על אשר רכשתם את הרבנות בממון.
"הקטרוג השני הוא, על עצם התעטרכם בעטרת הרבנות, אשר איננה מיועדת בעבורכם.
"אמנם, על קטרוגים אלו" – המשיך הבעל-שם-טוב ואמר – "ניתן להתגבר, בעזרת השם, בקלות, על-ידי שתתפטרו מן הרבנות ולא תשמשו בה עוד.
"ואולם, הקטרוג השלישי – הגדול והקשה מכולם – הוא, על הזנחת בית- המדרש הישן בגינכם, בית-המדרש בעצמו, עומד ומקטרג עליכם בפני בית-דין של מעלה ותובע את עלבונו! על אף שבניתם במקומו בית-מדרש אחר, ומצד הדין מותר היה לכם להחליף ישן בחדש, טוען בית-המדרש הישן, כי זה קרוב לשלוש-מאות שנה שבני-ישראל מתפללים בו את תפילותיהם, ומצד חוסנו, מסוגל הוא להמשיך ולשמש עוד שנים רבות כבית-תפילה. עתה, עקב בניית בית-המדרש החדש על-ידכם, הפנו לו כל המתפללים עורף ועזבוהו שומם ונידח מאין בא בשעריו.
"ביותר נתקבלה טענתו של בית-המדרש הישן לפני בית-דין של מעלה, משום שמקומו מכוון כנגד בית-המקדש של מעלה (- הכוונה מן-הסתם, כי שערי שמים פתוחים כנגד לקבל את התפילות העולות ממנו) וקיומן של תפילות ישראל באותו מקום דייקא, חשוב ורצוי בשמים עד-לאחת, ומשום כך ראוי להרבות תפילות ישראל בבית-מדרש זה, ולא למונען!
"כדי לדחות את הקטרוג השלישי, לא תהיה לי כל ברירה" – סיים הבעל-שם-טוב את דברו – "אלא לקבוע את מושבי כאן בעיר ולקבוע את מקום תפילתי בבית-מדרש ישן זה!" – - -
קיבל על עצמו רבי בעריש להתפטר מן הרבנות, ואכן כך עשה, ובתוך זמן קצר חזר לאיתנו ונתרפא ברפואה שלימה. אף הבעל-שם-טוב קיים את דברו, והגיע לקבוע את מושבו במז′יבוז′, תוך שהוא מאמץ לעצמו את בית המדרש העתיק, כבית-מדרשו שלו.
ראבינובה קריניצה – המעיין של הרבי:
מובלע בתחומה של מז′יבוז′, לא הרחק מן העיר, בדרך המובילה אל היער, מפכה את מימיו מעיין מים חיים, הקרוי עד עצם היום הזה, גם בפי הגויים המקומיים: "ראבינובה קריניצה", שפירושו באוקראינית: מעיינו של הרבי.
המעיין מוזכר בעדויות מן העבר, ומוכר גם כיום הזה וידוע לרבים, הנוסעים לחזות בעיניהם בפלא הקדמון. לעיני הצופה המגיע למקום, מתגלה פלג קטן של מים חיים הזורם על פני השדה, כאשר לא ניתן לזהות את מקום נביעתו, כשם שלא ניתן לזהות את מקום סיומו. רבים מהדרים לשתות מימיו, בתור סגולה בדוקה בגשמיות וברוחניות.
על מקורו של המעיין ועל פשר הקדושה המיוחדת המיוחסת לו, מגלה לנו הסיפור הבא:
באחד הימים, הזמין הבעל-שם-טוב הקדוש את תלמידו הגדול, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, בעל ה"תולדות יעקב יוסף", להצטרף עמו למסע מחוץ לעיר, אשר בו השתתפו גם תלמידים נוספים מבני החבריא קדישא. בדרכם חזור, הואיל והתאחרה השעה, עצרו הבעל-שם-טוב ובני פמלייתו בסמוך ליער שמחוץ לעיר, כדי להתפלל תפילת המנחה. כאשר חפץ הבעל-שם-טוב ליטול את ידיו כהכנה לתפילה, נתברר, כי כלו המים מן החמת שנטלו עימם לדרך. נתפזרו התלמידים זה בכה וזה בכה, כדי לתור אחר מקור מים כלשהו, אך לא מצאו. לאחר שנואשו התלמידים מן החיפוש ושבו בידים ריקות אל סביבות העגלה, נשא הבעל-שם-טוב את עיניו את הרקיע, ההולך ומאפיל מעל לראשיהם, ומשנוכח לדעת כי עוד מעט יחלוף זמן תפילת המנחה, היפנה את גבו אל בני פמלייתו, והחל צועד בגפו אל תוך מעבה היער. איש מן הנוכחים לא העז לזוז ממקומו. רק רבי יעקב יוסף, אשר כיהן אז עדיין כרבה של שאריגראד, הרים את רגליו ופסע חרש בעקבותיו.
באפלולית ששררה בין האילנות, הניח הבעל-שם-טוב את מטהו מידו, השעינו על גזעו של אחד העצים, ובבת-ראש הפיל עצמו ארצה, מלוא קומתו. רבי יעקב יוסף נבהל. פישוט ידים ורגלים שכזה טרם ראה מעודו, מה גם בחבטה אדירה שכזו על גבי הקרקע. מסירות-נפש ממש. פתאום, קלטו אוזניו קול יללה קורעת-לב. אכן, קולו של הבעל-שם-טוב היה זה, הזועק מקירות לבו ומתלעלע בדמעותיו.
"רבונו של עולם" – הגיעו התיבות היוצאות מפי הבעל-שם-טוב לאוזניו של רבי יעקב יוסף – "מבקשני ממך, מתחנן אני לפני כסא כבודך, אנא, ברחמיך הרבים, הזמן לנו מים לנטילת-ידים לפני תפילת המנחה – כי אם לאו, טוב מותי מחיי! הרגני נא הרוג, רבונו-של-עולם, ואל אאלץ לעבור, חלילה, על דברי חכמינו, זכרונם לברכה!" – - -
שערותיו של רבי יעקב יוסף סמרו מפחד. לבו כמו חדל לפעום. כל אבריו רתחו כבקדחת. הבעל-שם-טוב התרומם מהשתטחותו, מחה את דמעותיו, נטל את המטה ממקום שהניחו, וחזר לפסוע בניחותא אל עבר הפמליה. ושם, מאחוריהם ממש, מרחק שלוש פסיעות בלבד מן העגלה החונה, פיכה לו בלאט מעיין מים חיים – - -
"עינים להם ולא יראו" – נימה הבעל-שם-טוב בבדיחות-הדעת – "פה לידינו מפכה לו מעיין, ונחנו מחפשים אחריו במרחקים!" – - -
הנוכחים, הביטו זה על זה בהשתאות. הכל נטלו את ידיהם והתייצבו להתפלל. אך רק רבי יעקב יוסף ידע את הסוד לאשורו. רק הוא עד היה, לאשר התחולל לפני רגעים ספורים בין עצי היער.
מסירות-נפש כזו, של ′טוב מותי מחיי′, על חומרה קלה מדרבנן, לא ראה רבי יעקב יוסף מעודו, ועד יומו האחרון לא חדל להתפעם מכך. לימים גילה כי היתה זו אחת הסיבות הגדולות, אשר הכריעו את התקשרותו את הבעל-שם-טוב וכתבו וחתמו אותו לאלתר בספרן של חסידים גמורים.
זהו, איפוא, אותו מעיין קדוש, המפכה את מימיו עד עצם היום הזה.
פטירתו:
בחג הפסח תק"כ חלה הבעש"ט הק′ את חוליו האחרון, הוא חלה במחלת קיבה אנושה.
בליל שבועות נתאספו ליד הבעש"ט כל תלמידיו כדי לערוך את תיקון האר"י ז"ל, והבעש"ט השמיע דברי תורה על הסדר ועל מתן תורה. למחרת בבוקר קרא לאנשי סגולתו ומקורביו, ושם ציוה לתלמידו רבי לייב קעסלער ולתלמיד נוסף שהם יתעסקו בקבורתו. לאחר מכן נכנס מנין לחדרו והבעש"ט אמר: אתעכב עוד מעט עם השי"ת.
הבעש"ט מסר סימן לתלמידיו: כשאפטר מהעולם יעמדו שני השעונים בביתי מללכת. ואמנם לאחר מספר דקות נעמד השעון הגדול, אבל תלמידיו סיבבו אותו כדי שלא יראה זאת. אלא שהבעש"ט ידע מכך ואמר להם: אני יודע שהשעון הגדול כבר נעצר, אבל אינני דואג לעצמי, כי אני יודע בבירור שאצא מפתח זה ואכנס תיכף בפתח אחר.
אז הגיעה שעת ההפרדות של הבעש"ט מעלמא הדין. תלמידיו נעמדו סביב מיטתו והוא התיישב על המיטה ואמר להם דברי תורה על עמוד שעולה מגן עדן התחתון לגן עדן העליון, וכך בכל עולם ועולם איך הוא בסוד עולם-שנה-נפש, וכיוון בכוונות בקול לחש רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע. ככלותו, ציוה לתלמידיו לומר ויהי נועם, ושכב וישב כמה פעמים, אז שמעו כיצד שפתותיו מרחשות: אל תבואני רגל גאוה...
באותו רגע הזדעזע הבעש"ט כמו בתפילת שמונה עשרה, ולאחר מכן נרגע מעט מעט, ותעל נשמתו הקדושה של הבעש"ט לאור באור פני מלך עליון, ביום ראשון של חג השבועות, ו′ בסיון תק"כ, במעמד תלמידיו הקדושים. באותו רגע ראו כי גם השעון הקטן עמד מלכת. תלמידו רבי לייב קעסלער שעמד בשעת הסתלקותו סיפר כי ראה את יציאת נשמתו כמו "שלהבת מראה תכלת".
ציונו הק′ נכרה בבית העלמין במעזיבוז.
קברו:
קברו הקדוש של הבעל-שם-טוב, נכרה בבית-העלמין העתיק של מז′יבוז′, אשר הכיל קברים בני קרוב ל-300 שנה, מראשית ההתיישבות היהודית במקום. על פי ציוויו של הבעל-שם-טוב, נכרה קברו מימין לקברו של הצדיק הקדוש, רבי לייבוש, אשר נמנה על חסידיו הנאמנים ונסתלק כשנתיים לפניו (פרט זה, נמסר מפי הגאון רבי משה ביק זצ"ל מבורו-פארק, מגדולי הפוסקים בארה"ב, אשר אביו, רבי חיים זצ"ל, היה רבה האחרון של מז′יבוז′).
על-פי תרשים שנשתמר בידיו של רבי משה ביק, נטמנו מימין קברו של הבעל-שם-טוב:
תלמידו, רבי זאב קיצעס; הדיין דמתא, רבי מוניש; ובתקופה מאוחרת יותר, גם הרב דמתא, רבי דוב בעריש הכהן רפפורט. אל קברו של הבעל-שם-טוב הוביל שביל, אשר משמאלו נטמן נכד הבעל-שם-טוב, בעל ה"דגל מחנה אפרים" מסדליקוב, ומימינו – נכדו השני, הרבי רבי ברוך ממז′יבוז′. מימין רבי ברוך, נטמן ה"אוהב ישראל" מאפטא.
לאחר הסתלקות הבעל-שם-טוב, נהגו תלמידיו הקדושים לבוא תדיר להשתטח על קברו הקדוש במז′יבוז′. נכדו, הצדיק הקדוש, רבי נחמן מברסלב היה מספר, כי על-ידי-כך זכה להכיר רבים מתלמידי זקינו הבעל-שם-טוב, משום שפגשם שם, על-יד הציון הקדוש במז′יבוז′.
אף הוא היה אומר, כי על קבר זקינו הבעל-שם-טוב טוב מאוד להיות, שכן נאמר (תהילים ל"ז): ′צדיקים ירשו ארץ′, היינו, שהצדיקים האמיתיים יורשים את ארץ ישראל וזוכים שמקום גניזתם יהיה קדוש בקדושת ארץ-ישראל ממש. ומאיץ היה רבי נחמן בתלמידיו לנסוע להשתטח על קברו של הבעל-שם-טוב במז′יבוז′, ובימות הקיץ עדיף, כי אז יוכלו להתמהמה שם זמן רב יותר.
בספר "דרש טוב" מסופר, כי הבעל-שם-טוב עצמו אמר, שפעל אצל השי"ת שמקום קבורתו יהיה ארץ-ישראל ממש.
כאשר הגיע בעל ה"אוהב ישראל" מאפטא בפעם הראשונה להשתטח על ציונו של הבעל-שם-טוב הקדוש במז′יבוז′, קרא בחיל את הפסוק: "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא".
הצדיק הקדוש רבי נחום מטשרנובל, בעל ה"מאור עיניים", נסע להשתטח על ציונו של הבעל-שם-טוב הקדוש בימות החורף, כאשר שלג רב וכפור עז כיסו את עין הארץ, ובהגיעו אל הציון הקדוש, חלץ רבי נחום את נעליו ועמד שעה ארוכה כשלרגליו פוזמקאות בלבד. את מלוויו, אשר חששו לבריאותו, הרגיע רבי נחום באומרו, כי הוא מכוון לעמוד בדיוק על ′הרצועה מארץ-ישראל′ המצויה אצל קבר הבעל-שם-טוב, ולכן אינו חש בקור, כי בארץ-ישראל לא קר עתה.
עד תחילת מלחמת העולם השניה, קיים היה "אוהל" מעץ על קברו הקדוש של הבעל-שם-טוב, כשהקבר משמש מוקד משיכה לאלפי יהודים מכל רחבי תבל, אשר נהרו אליו לשפוך צקון לחש במקום בו חזקה על התפילות שתתקבלנה בזכותו. במהלך המלחמה, ניזוק בית-הקברות כולו, וגם אוהל העץ נעלם.
לאחר המלחמה, בסביבות שנת תשט"ו לערך, יצקו שרידי היהודים שנותרו במקום, לוח בטון על מקום הקבר. בשנת תשל"ח, הקימה משלחת יהודית מחוץ-לארץ מצבת בטון על הקבר, ועליה לוח שיש שחור, עם שמו של הבעל-שם-טוב.
בשנת תשמ"ה, לרגל מצב ההפקר המוחלט ששרר באיזור והשועלים אשר הילכו בשטח בית-העלמין, הוסיפו שלוחיו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל ברוסיה ובנו אוהל מעל המצבה, כדי לשמרה בכבוד הראוי למרן הבעל-שם-טוב זיע"א.
בשנת תשס"א, חידשה אגודת "אהלי צדיקים" בראשות הרה"ח ר′ ישראל מאיר גבאי הי"ו, את כל חלקת קברי הצדיקים והרבנים אשר סביב לקבר הבעל-שם-טוב. על פי תרשימו הנ"ל של הרב ביק זצ"ל, והקים ברוב פאר והדר אוהל גדול ומפואר על קברו של הבעל-שם-טוב הקדוש והקברים הסמוכים אליו, תוך חידוש המצבה עצמה ובנייתה כולה משיש טהור.
בסמוך, הקים את "היכל הבעל-שם-טוב", מבנה מפואר המכיל בית-מדרש רחב-ידיים, מקווה-טהרה ובית הכנסת אורחים, לשם ולתהילה. מני אז, שב המקום לשמש מוקד נהירה מכל קצוות תבל בכל ימות השנה, השואבים מלוא חופניים קדושה והתעלות במחיצת מקום מנוחתו של הבעל-שם-טוב, לצד זכייה מוחשית בהתקבלות תפילות, פקידת רחמים ופעילת ישועות בזכותו של אותו צדיק.
משפחתו:
אביו רבי אליעזר.
אמו מרת שרה (נקברה בטובסטא (טולסט) Tovste אשר באוקרינה).
חמיו רבי אפריים.
אשתו מרת חנה.
גיסו רבי גרשון מקיטוב.
בתו מרת אדל אשת רבי יחיאל אשכנזי.
בנו רבי צבי ממעזיבוז - פינסק.
תלמידיו:
מבין תלמידיו המובהקים ניתן למנות את:
רבי דוב בער ′המגיד ממעזריטש′.
רבי זאב וולף קיצס.
רבי נחמן מהורדנקא.
רבי יהודה אריה לייב ה′מוכיח′.
רבי יעקב יוסף מפולנאה בעל ה′תולדות יעקב יוסף′.
רבי פנחס מקוריץ.
רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב.
רבי דוד לאה′קס.
רבי צבי הירש מקאמניקה ואחיו
המסורת מספרת כי אביו זכה לבן כזה משום שעמד בניסיון של הכנסת אורחים, עת ביקר אצלו אליהו הנביא בשבת קודש בדמות קבצן עלוב, תוך חילול שבת.
רבי אליעזר לא אמר לו מאומה, אלא להיפך, קירבו ביותר, ובצאת השבת עוד העניק לו נדבה הגונה ומזון כצידה לדרך.
נמנו וגמרו מן שמיא להעניק לו נשמה גבוהה אשר תקרב את פשוטי העם לעבודת הבורא.
אז נגלה אליו אליהו הנביא ואמר לו כי את שם בנו הנולד לו יקרא ישראל ע"ש ישראל אשר בך אתפאר.
ילדותו:
שנים ספורות לאחר לידתו נתייתם מהוריו, טרם פטירת אביו רבי אליעזר השאיר צוואה ביד בנו: "רואה אני שאתה תאיר נרי. אמנם אני לא זכיתי לגדל אותך. אבל אהובי בני, זכור תזכור כל ימיך שהשם איתך, על כן אל תירא משום נברא בעולם, רק מהשי"ת לבדו".
לאחר פטירת הוריו ריחמו עליו בני העיירה אקופ, והוא נמסר למלמד התינוקות של העיירה שיהיה לו כאפוטרופוס. לאחר זמן נעשה עוזר למלמד –ריש דוכנא שמתפקידו להביא את הילדים לחדר ולהשיבם לבתיהם. תפקיד זה מילא באמונה, והילדים הרכים שהופקדו בידו נהנו ממנו.
לאחר מכן נעשה לשומר בית המדרש. אז יכל להתבודד בלילות מעין כל, ולהתכונן לתפקידו החשוב בעתיד. באותה עת גר בעיירה קטנה ליד וינה איש פלא מן הצדיקים הנסתרים ושמו רבי אדם בעל שם. ברשותו היו כתבים מלאי סתרי תורה שמצאם במערה, וקודם פטירתו ציוה לבנו כי עליו להביא את הכתבים לנער אחד בשם ישראל בן רבי אליעזר מאקופ.
לאחר שבנו של רבי אדם עקב אחרי הנער בבית המדרש, הגיע למסקנה כי אליו התכוון אביו. הכתבים נמסרו לרבי ישראל, ומיד הפיקו פניו שמחה עצומה, בלמדו בכתבים אשר ייעדוהו לתפקידו המרומם. בביהמ"ד באקופ התבודד רבי ישראל והתעלה בנגלה ובנסתר גם יחד. אבל כיון שפחד שמא יתגלה קודם זמנו, עזב את אקופ והתיישב בעיירה קטנה ליד ברודי, שם נתקבל כמלמד תינוקות.
נישואיו:
בברודי הכיר אותו רבי אפרים, אביו של רבי גרשון מקיטוב. היה זה לאחר שרבי אפרים התדיין לפניו בדין תורה ואז גילה לו הבעש"ט את ידיעותיו העמוקות בתורה. רבי אפרים אירס לו את בתו ונכתבו "תנאים", אך הבעש"ט הזהירו לבל יגלהו. זמן קצר לאחר מכן נפטר רבי אפרים ובנו רבי גרשון מצא בין כתביו שטר "תנאים" שנכתב עם ישראל במו"ה אליעזר, אבל לא ידע מי האיש ומה מעשהו.
לאחר זמן הופיע הבעש"ט כקבצן בבית גיסו רבי גרשון והראה לו את שטר התנאים. רבי גרשון נדהם, אך את הנעשה אין להשיב. הכלה הסכימה מיד להינשא לבעש"ט, אבל הבעש"ט ביקש ממנה שלא תגלה לאחיה מה הוא ומה הם מעשיו. רבי גרשון דרש מאחותו שתעזוב את בעלה, או ששניהם יעזבו את העיר. אחותו בחרה בדרך השנייה, ורבי גרשון קנה עבורם סוס ועגלה והם עזבו את העיר.
מכאן נסע הבעש"ט אל עבר ההרים הגדולים שבין קיטוב וקוסוב. שם שכר חדר, בו נשארה זוגתו לגור, והוא יצא למשך כל השבוע להתבודדות בין ההרים, בין שמים וארץ, שם היה מרוחק מכל דבר גשמי וכמעט שלא אכל. זוגתו התפרנסה ממכירת טיט (אותו הכין הבעש"ט), והוא יכל להתבודד בין ההרים ולהתקדש במשך למעלה משבע שנים, עד שקרבה ובאה שעת התגלותו.
ככלות אותן שבע שנים התיישב בעיר קושלביץ, שם שימש כשוחט. לאחר מכן עבר לגור בעיר טלוסט, שם המשיך בהתקדשותו, ובעבודת ה′ בהתלהבות.
התגלותו:
בהגיעו לגיל שלושים ושש, בשנת תצ"ד, יצאה בת קול מן השמים; הגיעה עת התגלותך. היה זה בל"ג בעומר, אז נתקיים בו מאמר הזוהר הק′ על רשב"י "עיר וקדיש מן שמיא נחית". עד מהרה יצא שמו של הבעש"ט כאיש קדוש ואלפים רבים נהרו אחריו.
בשנת תק"ה התיישב הבעש"ט הק′ בעיר מעזיבוז, ממנה הפיץ את תורת החסידות שהתפשטה חיש מהר וחבקה זרועות עולם. צדיקים, מקובלים וגדולי תורה, מהם הגאונים אשר במעזיבוז ביקשו תורה מפיו, והוא לימדם את דרכו החדשה שהכתה שרשים עמוקים בחיי היהדות עד היום.
על כך אמרו בשם הרה"ק רבי יששכר דב מבעלז זצ"ל: כל יהודי באשר הוא שם, בכל הדורות, אם פעם יתעורר בו הרהור של תשובה, וייאנח אנחה אמיתית לפני הקב"ה מעומקא דליבא, הרי זה מכוחו ומכח כוחו של הבעש"ט הק′ שאורו המאיר הולך כעמוד אש לפני המחנה עד אור חדש על ציון יאיר.
נסיעתו לארץ ישראל:
במשך שנות חייו השתוקק מאד לעלות ולחונן את עפרה של ארץ הקודש. אחת הסיבות לרצונו זה היה כדי להפגש עם בעל האור החיים הקדוש, לאחר מאמצים רבים וסכנת חיים של ממש הגיע הבעש"ט רק עד אינסטנבול שבטורקיה, שם עשה את חג הפסח, ונאלץ לשוב על עקבותיו.
על רצונו העז לעלות ארצה אנו למדים ממכתב שכתב לגיסו רבי גרשון: "השם יודע שאין אני מייאש את עצמי מנסיעה לארץ ישראל". אבל כאמור, הוא לא הגיע לארץ.
מז′יבוז:
בסביבות שנת ת"ק, כאשר פירסומו של מרן, רבינו ישראל בעל-שם-טוב הקדוש, החל כובש שיאים, נתעוררו קהילות הקודש המרכזיות של יהדות אוקראינה והחלו משגרות משלחות כבודות אל מקום שבתו אז, בקולומיי, כדי לחלות את פני קודשו, כי ייאות להאציל מהודו עליהן ולקבוע את מושבו בתוכן.
בין הבקשות הרבות, נמנתה גם ההזמנה שהגיעה ממז′יבוז′.
מתעודות היסטוריות מהימנות עולה, כי בעת ההיא, כבר היו רשומים למעלה מ-210 בתים במז′יבוז′ על שמותיהם של תושבים יהודיים, דבר המלמד על גודלה וחשיבותה של הקהילה במושגי הימים ההם.
ויצויין, כי במהלך תקופת ישיבתו של הבעל-שם-טוב במז′יבוז′ עד הסתלקותו בשנת תק"כ, גדלה הקהילה ב-100 בעלי-בתים לפחות.
את ההזמנה אל הבעל-שם-טוב לבוא ולקבוע את מושבו במז′יבוז′, לא שיגרה הקהילה היהודית דמתא בלבד, כי אם בצירוף המועצה הרשמית של השלטון המקומי, אשר בראשו עמד מושל-המחוז. גם לתושבים הנוכריים ברי היה, כי פירסומו העצום של אותו צדיק, אמור להעלות את שמה של מז′יבוז′ עירם על המפה, לדורם ולדורות, זאת, מלבד השגשוג הכלכלי המובטח להם במחיצתו של איש האלוקים, אשר המונים מכל קצוות הארץ משחרים לפתחו.
באותה הזמנה, הובטח לו, לבעל-שם-טוב,כי מאת מועצת העיר תינתן לו דירה נאה למגוריו, חינם אין כסף, וגם מתשלום שכר דירה יהיה פטור כל ימי חייו.
בנוסף לכך, הובטחה דירה חינם גם בעבור משמשו. הבטחות, אשר אכן קוימו – דרך אגב – במלואן , ורשומיהן נותרו בתעודות רשמיות מן הימים ההם.
מתוך מכלול ההצעות שהוגשו לפניו, קיבל הבעל-שם-טוב אישור מן השמים לבור לו למושבו את אחת מתוך שלוש ערים: נעמרוב, מז′יבוז′ ועוד אחרת.
לכל הצעה, היו המעלות משלה, ומהן אשר אף לא נמצאו בחברותיה, ועל הבעל-שם-טוב היה להחליט ולהכריע בין שלוש האפשרויות.
אחת הסיבות שהטתה את הכף לטובת מז′יבוז′ היתה העובדה, כי בהיותה שוכנת על גדות נהר הבוג, לא יחסרו בה דגים לכבוד שבת.
סיבה נוספת היתה, כהונתו לשעבר של "הב"ח" – הגאון הקדוש, רבי יואל סירקיש, בעל ה"בית חדש"- כרבה של העיר, והערצתו העצומה של הבעל-שם-טוב את הב"ח ידועה מקדמת דנא ובאה לידי ביטוי בהזדמנויות שונות.
ואולם, ההכרעה הסופית והעוברת-למעשה להתיישב במז′יבוז′, נפלה בעקבות המעשה הבא, אותו סיפר הרה"צ רבי יוסק′ה ממז′יבוז′, נכדו של הצדק הקדוש, בעל ה"דגל מחנה אפרים" מסדליקוב, נכד הבעל-שם-טוב. רבי יוסק′ה, אשר היה תלמיד-חכם מורם מעם ואיש-אמת, נודע כמספר דייקן ממדרגה ראשונה, ולסיפוריו נרחש אימון מלא בקהל חסידים:
בית המדרש העתיק:
במז′יבוז′ העיר, מתגורר תלמיד-חכם מופלג ונודע, רבי בעריש ביילו-אויס שמו. כל ימיו, יושב היה על התורה ועל העבודה, כאשר מן השמים מזמנים לו את פרנסתו בשפע ובהרחבה.
נוות-ביתו, אשת חיל, שילחה ידיה במסחר בדים, וניהלה בעיר חנות מצליחה, שמשכה אליה ציבור לקוחות גדול, בכמות ובאיכות, אשר כלל את סולתם ושמנם של עשירי הסביבה.
באחד הימים, כאשר כסא הרבנות של העיר התפנה, עלה בדעתו של מושל המחוז, להוציא את מישרת הרבנות ל"מכרז", ול′מוכרה′ לכל המרבה במחיר.
מכה זו, של מכירת הרבנות עלתה כפעם-בפעם בגזירת שליטים שונים וגרמה חורבנות רוחניים, כמובן מאליו. גדולי ישראל שבכל דור ודור, יוצאים היו חוצץ כנגד מגמות מסוכנות אלו, ועד מקום שאימת המלכות איפשרה זאת, יוצאים היו בהכרזות איסור כנגד רוכשי הרבנות.
במקרה דנן, נמנעה השערוריה בטרם פרצה. הסוחרת העשירה, נוות-ביתו של רבי בעריש, נזדרזה והציעה למושל המחוז סכום עתק, בתמורה לרכישת הרבנות בעבור בעלה הלמדן, ובכך, הגיעה הפרשה לסיומה. שכן, לא היה מי שיוכל להתמודד כנגד הסכום שמסוגלת היתה היא להציע.
אחת התקנות הראשונות שחולל הרב החדש היתה, בניית בית מדרש חדש ומפואר, במקומו של בית המדרש הישן-נושן שקיים היה במתא – הלא הוא אותו בית-מדרש מעץ, אשר שימש בזמנו כבית-הכנסת הראשון של העיירה.
את מרבית הוצאות הבניה, מימן הרב מכספו הפרטי, תוך שהוא מניח מקום גם לבעלי-יכולת אחרים מבני המקום להשתתף במצוה. לאחר חנוכת בית המדרש החדש, עברו הרב ובני הקהילה להתפלל בבית-המדרש החדש, אשר גדול היה ומרווח מקודמו, עד לאין-ערוך, ובית-הכנסת הקטן והישן ננטש ונזנח.
מסתבר, כי מספר בני הקהילה היה גדול מהכיל אותם בית-הכנסת הב"ח, אשר היה, כזכור, בנוי מאבן, ובית המדרש מעץ שימש, איפוא, כמקום תפילה מרכזי לא-פחות. עתה, בא בית-המדרש החדש לרשת את מקומו.
ברם, עד שלא ארכו הימים, ערבה השמחה ושבת המשוש. חולי גדול וכבד תקף את הרב החדש והפילו למשכב. חלפו שבועות אחדים, אל מיטתו הוזעקו טובי הרופאים מכל קצות המדינה, סכומי עתק זרמו מידה של הרבנית העשירה לכיסיהם – אך לשוא; למרות כל המאמצים לא עלתה ארוכת הרב.
הרבנית, אשר בנסיעותיה לבראד למטרות מסחרה, רגילה היתה להיכנס בדרכה אל הבעל-שם-טוב, אשר התגורר אז עדיין בקולומיי, ולבקש את ברכתו, החלה עתה להפציר בבעלה הרב, כי יסע אף הוא אל הבעל-שם-טוב ויבקש את ברכתו ואת תפילתו להחלמתו, השמועות הנפלאות על אודות הבעל-שם-טוב הקדוש הגיעו כבר לאוזניו של רבי בעריש, סוגות באותות ובמופתים, אלא שכרבים אחרים באותה העת, אחוז היה רבי בעריש בחבלי ′התנגדות′ לתופעה החדשה והבלתי מוכרת, ובשארית כוחותיו ההולכים וכלים, הביע סירוב נמרץ להצעה.
ברם, משהלך חוליו והכביד עוד יותר, עד כי נותר מוטל במיטתו ללא נוע וכל הרופאים שמטו את ידיהם ואמרו לו נואש, לא יכול היה עוד רבי בעריש להתנגד להחלטתה של הרבנית, לנסוע אל הבעל-שם-טוב לבדה, כדי לבקש ולהתחנן על נפש בעלה. בטרם יצאה לנסוע, עוד הוסיפה ודרשה מרבי בעריש, כי יקבל על עצמו בתקיעת-כף, לקיים ולעשות ככל אשר יורה הבעל-שם-טוב. החולה, אשר צל-המוות כבר ריחף מעל לראשו, ניאות גם לזאת, ונתן את הבטחתו כפי הנדרש.
בבואה לפני הבעל-שם-טוב ואחר ששמע את כל אשר בפיה, נענה הבעל-שם-טוב ואמר:
"עניין קשה הוא זה, ואהיה מוכרח בגינו לנסוע מז′יבוז′ה בעצמי!"
ואכן, בתוך זמן קצר יצא הבעל-שם-טוב לדרך.
עם הגיעו מז′יבוז′ה ובחנות העגלה על סף ביתו של רבי בעריש, יצאו אי-אלו אנשים שחוחי-ראש מן הבית.
"מה מצבו של הרב החולה?" – שאלם הבעל-שם-טוב.
"הרב גוסס" – השיבו האנשים – "ואנשי החברה-קדישא כבר ניצבים מסביב למיטתו!"
אותות של צער ושל אכזבה נצטיירו על פני קודשו של הבעל-שם-טוב. אולם, כחלוף רגעים-ספורים, התעשת, ירד מן העגלה, ופסע אל הבית פנימה בצעדים בוטחים מאוששים. משנכנס הביתה, פנה הישר אל חדרו של החולה, הניח את ידו על המזוזה אשר בפתח החדר ונעץ את מבטו בשכיב-מרע הגוסס במיטתו. לאחר דקות אחדות, נשא הבעל-שם-טוב את קולו וקרא:
"רבי בעריש! וכי כך מקבלים אורחים?! כלום לא נהוג במקומכם לומר ′שלום עליכם′?"
פתאום, פקח החולה את עיניו, והושיט את יד ימינו אל עברו של האורח הקדוש.
"כך נותנים ′שלום עליכם′, בשכיבה?!" – תהה הבעל-שם-טוב שוב.
לתדהמת הנוכחים, אזר החולה עוז, ולאחר מאמץ-מה הצליח להתיישב על מיטתו.
או-אז, הסיר הבעל-שם-טוב את ידו מן המזוזה, התקרב אל מיטת החולה והתייצב מול פניו, אי-מי הגיש כסא, הבעל-שם-טוב נתיישב עליו, כשאינו גורע עין מן החולה שלפניו. לאחר דומיה, פתח וסח באוזניו של החולה לאמור:
"תדעו, רבי בעריש, כי סיבת מחלתכם נעוצה שלושה קטרוגים, המושמעים נגדכם בפני הבית-דין של מעלה:
"הקטרוג האחד הוא, על אשר רכשתם את הרבנות בממון.
"הקטרוג השני הוא, על עצם התעטרכם בעטרת הרבנות, אשר איננה מיועדת בעבורכם.
"אמנם, על קטרוגים אלו" – המשיך הבעל-שם-טוב ואמר – "ניתן להתגבר, בעזרת השם, בקלות, על-ידי שתתפטרו מן הרבנות ולא תשמשו בה עוד.
"ואולם, הקטרוג השלישי – הגדול והקשה מכולם – הוא, על הזנחת בית- המדרש הישן בגינכם, בית-המדרש בעצמו, עומד ומקטרג עליכם בפני בית-דין של מעלה ותובע את עלבונו! על אף שבניתם במקומו בית-מדרש אחר, ומצד הדין מותר היה לכם להחליף ישן בחדש, טוען בית-המדרש הישן, כי זה קרוב לשלוש-מאות שנה שבני-ישראל מתפללים בו את תפילותיהם, ומצד חוסנו, מסוגל הוא להמשיך ולשמש עוד שנים רבות כבית-תפילה. עתה, עקב בניית בית-המדרש החדש על-ידכם, הפנו לו כל המתפללים עורף ועזבוהו שומם ונידח מאין בא בשעריו.
"ביותר נתקבלה טענתו של בית-המדרש הישן לפני בית-דין של מעלה, משום שמקומו מכוון כנגד בית-המקדש של מעלה (- הכוונה מן-הסתם, כי שערי שמים פתוחים כנגד לקבל את התפילות העולות ממנו) וקיומן של תפילות ישראל באותו מקום דייקא, חשוב ורצוי בשמים עד-לאחת, ומשום כך ראוי להרבות תפילות ישראל בבית-מדרש זה, ולא למונען!
"כדי לדחות את הקטרוג השלישי, לא תהיה לי כל ברירה" – סיים הבעל-שם-טוב את דברו – "אלא לקבוע את מושבי כאן בעיר ולקבוע את מקום תפילתי בבית-מדרש ישן זה!" – - -
קיבל על עצמו רבי בעריש להתפטר מן הרבנות, ואכן כך עשה, ובתוך זמן קצר חזר לאיתנו ונתרפא ברפואה שלימה. אף הבעל-שם-טוב קיים את דברו, והגיע לקבוע את מושבו במז′יבוז′, תוך שהוא מאמץ לעצמו את בית המדרש העתיק, כבית-מדרשו שלו.
ראבינובה קריניצה – המעיין של הרבי:
מובלע בתחומה של מז′יבוז′, לא הרחק מן העיר, בדרך המובילה אל היער, מפכה את מימיו מעיין מים חיים, הקרוי עד עצם היום הזה, גם בפי הגויים המקומיים: "ראבינובה קריניצה", שפירושו באוקראינית: מעיינו של הרבי.
המעיין מוזכר בעדויות מן העבר, ומוכר גם כיום הזה וידוע לרבים, הנוסעים לחזות בעיניהם בפלא הקדמון. לעיני הצופה המגיע למקום, מתגלה פלג קטן של מים חיים הזורם על פני השדה, כאשר לא ניתן לזהות את מקום נביעתו, כשם שלא ניתן לזהות את מקום סיומו. רבים מהדרים לשתות מימיו, בתור סגולה בדוקה בגשמיות וברוחניות.
על מקורו של המעיין ועל פשר הקדושה המיוחדת המיוחסת לו, מגלה לנו הסיפור הבא:
באחד הימים, הזמין הבעל-שם-טוב הקדוש את תלמידו הגדול, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, בעל ה"תולדות יעקב יוסף", להצטרף עמו למסע מחוץ לעיר, אשר בו השתתפו גם תלמידים נוספים מבני החבריא קדישא. בדרכם חזור, הואיל והתאחרה השעה, עצרו הבעל-שם-טוב ובני פמלייתו בסמוך ליער שמחוץ לעיר, כדי להתפלל תפילת המנחה. כאשר חפץ הבעל-שם-טוב ליטול את ידיו כהכנה לתפילה, נתברר, כי כלו המים מן החמת שנטלו עימם לדרך. נתפזרו התלמידים זה בכה וזה בכה, כדי לתור אחר מקור מים כלשהו, אך לא מצאו. לאחר שנואשו התלמידים מן החיפוש ושבו בידים ריקות אל סביבות העגלה, נשא הבעל-שם-טוב את עיניו את הרקיע, ההולך ומאפיל מעל לראשיהם, ומשנוכח לדעת כי עוד מעט יחלוף זמן תפילת המנחה, היפנה את גבו אל בני פמלייתו, והחל צועד בגפו אל תוך מעבה היער. איש מן הנוכחים לא העז לזוז ממקומו. רק רבי יעקב יוסף, אשר כיהן אז עדיין כרבה של שאריגראד, הרים את רגליו ופסע חרש בעקבותיו.
באפלולית ששררה בין האילנות, הניח הבעל-שם-טוב את מטהו מידו, השעינו על גזעו של אחד העצים, ובבת-ראש הפיל עצמו ארצה, מלוא קומתו. רבי יעקב יוסף נבהל. פישוט ידים ורגלים שכזה טרם ראה מעודו, מה גם בחבטה אדירה שכזו על גבי הקרקע. מסירות-נפש ממש. פתאום, קלטו אוזניו קול יללה קורעת-לב. אכן, קולו של הבעל-שם-טוב היה זה, הזועק מקירות לבו ומתלעלע בדמעותיו.
"רבונו של עולם" – הגיעו התיבות היוצאות מפי הבעל-שם-טוב לאוזניו של רבי יעקב יוסף – "מבקשני ממך, מתחנן אני לפני כסא כבודך, אנא, ברחמיך הרבים, הזמן לנו מים לנטילת-ידים לפני תפילת המנחה – כי אם לאו, טוב מותי מחיי! הרגני נא הרוג, רבונו-של-עולם, ואל אאלץ לעבור, חלילה, על דברי חכמינו, זכרונם לברכה!" – - -
שערותיו של רבי יעקב יוסף סמרו מפחד. לבו כמו חדל לפעום. כל אבריו רתחו כבקדחת. הבעל-שם-טוב התרומם מהשתטחותו, מחה את דמעותיו, נטל את המטה ממקום שהניחו, וחזר לפסוע בניחותא אל עבר הפמליה. ושם, מאחוריהם ממש, מרחק שלוש פסיעות בלבד מן העגלה החונה, פיכה לו בלאט מעיין מים חיים – - -
"עינים להם ולא יראו" – נימה הבעל-שם-טוב בבדיחות-הדעת – "פה לידינו מפכה לו מעיין, ונחנו מחפשים אחריו במרחקים!" – - -
הנוכחים, הביטו זה על זה בהשתאות. הכל נטלו את ידיהם והתייצבו להתפלל. אך רק רבי יעקב יוסף ידע את הסוד לאשורו. רק הוא עד היה, לאשר התחולל לפני רגעים ספורים בין עצי היער.
מסירות-נפש כזו, של ′טוב מותי מחיי′, על חומרה קלה מדרבנן, לא ראה רבי יעקב יוסף מעודו, ועד יומו האחרון לא חדל להתפעם מכך. לימים גילה כי היתה זו אחת הסיבות הגדולות, אשר הכריעו את התקשרותו את הבעל-שם-טוב וכתבו וחתמו אותו לאלתר בספרן של חסידים גמורים.
זהו, איפוא, אותו מעיין קדוש, המפכה את מימיו עד עצם היום הזה.
פטירתו:
בחג הפסח תק"כ חלה הבעש"ט הק′ את חוליו האחרון, הוא חלה במחלת קיבה אנושה.
בליל שבועות נתאספו ליד הבעש"ט כל תלמידיו כדי לערוך את תיקון האר"י ז"ל, והבעש"ט השמיע דברי תורה על הסדר ועל מתן תורה. למחרת בבוקר קרא לאנשי סגולתו ומקורביו, ושם ציוה לתלמידו רבי לייב קעסלער ולתלמיד נוסף שהם יתעסקו בקבורתו. לאחר מכן נכנס מנין לחדרו והבעש"ט אמר: אתעכב עוד מעט עם השי"ת.
הבעש"ט מסר סימן לתלמידיו: כשאפטר מהעולם יעמדו שני השעונים בביתי מללכת. ואמנם לאחר מספר דקות נעמד השעון הגדול, אבל תלמידיו סיבבו אותו כדי שלא יראה זאת. אלא שהבעש"ט ידע מכך ואמר להם: אני יודע שהשעון הגדול כבר נעצר, אבל אינני דואג לעצמי, כי אני יודע בבירור שאצא מפתח זה ואכנס תיכף בפתח אחר.
אז הגיעה שעת ההפרדות של הבעש"ט מעלמא הדין. תלמידיו נעמדו סביב מיטתו והוא התיישב על המיטה ואמר להם דברי תורה על עמוד שעולה מגן עדן התחתון לגן עדן העליון, וכך בכל עולם ועולם איך הוא בסוד עולם-שנה-נפש, וכיוון בכוונות בקול לחש רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע. ככלותו, ציוה לתלמידיו לומר ויהי נועם, ושכב וישב כמה פעמים, אז שמעו כיצד שפתותיו מרחשות: אל תבואני רגל גאוה...
באותו רגע הזדעזע הבעש"ט כמו בתפילת שמונה עשרה, ולאחר מכן נרגע מעט מעט, ותעל נשמתו הקדושה של הבעש"ט לאור באור פני מלך עליון, ביום ראשון של חג השבועות, ו′ בסיון תק"כ, במעמד תלמידיו הקדושים. באותו רגע ראו כי גם השעון הקטן עמד מלכת. תלמידו רבי לייב קעסלער שעמד בשעת הסתלקותו סיפר כי ראה את יציאת נשמתו כמו "שלהבת מראה תכלת".
ציונו הק′ נכרה בבית העלמין במעזיבוז.
קברו:
קברו הקדוש של הבעל-שם-טוב, נכרה בבית-העלמין העתיק של מז′יבוז′, אשר הכיל קברים בני קרוב ל-300 שנה, מראשית ההתיישבות היהודית במקום. על פי ציוויו של הבעל-שם-טוב, נכרה קברו מימין לקברו של הצדיק הקדוש, רבי לייבוש, אשר נמנה על חסידיו הנאמנים ונסתלק כשנתיים לפניו (פרט זה, נמסר מפי הגאון רבי משה ביק זצ"ל מבורו-פארק, מגדולי הפוסקים בארה"ב, אשר אביו, רבי חיים זצ"ל, היה רבה האחרון של מז′יבוז′).
על-פי תרשים שנשתמר בידיו של רבי משה ביק, נטמנו מימין קברו של הבעל-שם-טוב:
תלמידו, רבי זאב קיצעס; הדיין דמתא, רבי מוניש; ובתקופה מאוחרת יותר, גם הרב דמתא, רבי דוב בעריש הכהן רפפורט. אל קברו של הבעל-שם-טוב הוביל שביל, אשר משמאלו נטמן נכד הבעל-שם-טוב, בעל ה"דגל מחנה אפרים" מסדליקוב, ומימינו – נכדו השני, הרבי רבי ברוך ממז′יבוז′. מימין רבי ברוך, נטמן ה"אוהב ישראל" מאפטא.
לאחר הסתלקות הבעל-שם-טוב, נהגו תלמידיו הקדושים לבוא תדיר להשתטח על קברו הקדוש במז′יבוז′. נכדו, הצדיק הקדוש, רבי נחמן מברסלב היה מספר, כי על-ידי-כך זכה להכיר רבים מתלמידי זקינו הבעל-שם-טוב, משום שפגשם שם, על-יד הציון הקדוש במז′יבוז′.
אף הוא היה אומר, כי על קבר זקינו הבעל-שם-טוב טוב מאוד להיות, שכן נאמר (תהילים ל"ז): ′צדיקים ירשו ארץ′, היינו, שהצדיקים האמיתיים יורשים את ארץ ישראל וזוכים שמקום גניזתם יהיה קדוש בקדושת ארץ-ישראל ממש. ומאיץ היה רבי נחמן בתלמידיו לנסוע להשתטח על קברו של הבעל-שם-טוב במז′יבוז′, ובימות הקיץ עדיף, כי אז יוכלו להתמהמה שם זמן רב יותר.
בספר "דרש טוב" מסופר, כי הבעל-שם-טוב עצמו אמר, שפעל אצל השי"ת שמקום קבורתו יהיה ארץ-ישראל ממש.
כאשר הגיע בעל ה"אוהב ישראל" מאפטא בפעם הראשונה להשתטח על ציונו של הבעל-שם-טוב הקדוש במז′יבוז′, קרא בחיל את הפסוק: "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא".
הצדיק הקדוש רבי נחום מטשרנובל, בעל ה"מאור עיניים", נסע להשתטח על ציונו של הבעל-שם-טוב הקדוש בימות החורף, כאשר שלג רב וכפור עז כיסו את עין הארץ, ובהגיעו אל הציון הקדוש, חלץ רבי נחום את נעליו ועמד שעה ארוכה כשלרגליו פוזמקאות בלבד. את מלוויו, אשר חששו לבריאותו, הרגיע רבי נחום באומרו, כי הוא מכוון לעמוד בדיוק על ′הרצועה מארץ-ישראל′ המצויה אצל קבר הבעל-שם-טוב, ולכן אינו חש בקור, כי בארץ-ישראל לא קר עתה.
עד תחילת מלחמת העולם השניה, קיים היה "אוהל" מעץ על קברו הקדוש של הבעל-שם-טוב, כשהקבר משמש מוקד משיכה לאלפי יהודים מכל רחבי תבל, אשר נהרו אליו לשפוך צקון לחש במקום בו חזקה על התפילות שתתקבלנה בזכותו. במהלך המלחמה, ניזוק בית-הקברות כולו, וגם אוהל העץ נעלם.
לאחר המלחמה, בסביבות שנת תשט"ו לערך, יצקו שרידי היהודים שנותרו במקום, לוח בטון על מקום הקבר. בשנת תשל"ח, הקימה משלחת יהודית מחוץ-לארץ מצבת בטון על הקבר, ועליה לוח שיש שחור, עם שמו של הבעל-שם-טוב.
בשנת תשמ"ה, לרגל מצב ההפקר המוחלט ששרר באיזור והשועלים אשר הילכו בשטח בית-העלמין, הוסיפו שלוחיו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל ברוסיה ובנו אוהל מעל המצבה, כדי לשמרה בכבוד הראוי למרן הבעל-שם-טוב זיע"א.
בשנת תשס"א, חידשה אגודת "אהלי צדיקים" בראשות הרה"ח ר′ ישראל מאיר גבאי הי"ו, את כל חלקת קברי הצדיקים והרבנים אשר סביב לקבר הבעל-שם-טוב. על פי תרשימו הנ"ל של הרב ביק זצ"ל, והקים ברוב פאר והדר אוהל גדול ומפואר על קברו של הבעל-שם-טוב הקדוש והקברים הסמוכים אליו, תוך חידוש המצבה עצמה ובנייתה כולה משיש טהור.
בסמוך, הקים את "היכל הבעל-שם-טוב", מבנה מפואר המכיל בית-מדרש רחב-ידיים, מקווה-טהרה ובית הכנסת אורחים, לשם ולתהילה. מני אז, שב המקום לשמש מוקד נהירה מכל קצוות תבל בכל ימות השנה, השואבים מלוא חופניים קדושה והתעלות במחיצת מקום מנוחתו של הבעל-שם-טוב, לצד זכייה מוחשית בהתקבלות תפילות, פקידת רחמים ופעילת ישועות בזכותו של אותו צדיק.
משפחתו:
אביו רבי אליעזר.
אמו מרת שרה (נקברה בטובסטא (טולסט) Tovste אשר באוקרינה).
חמיו רבי אפריים.
אשתו מרת חנה.
גיסו רבי גרשון מקיטוב.
בתו מרת אדל אשת רבי יחיאל אשכנזי.
בנו רבי צבי ממעזיבוז - פינסק.
תלמידיו:
מבין תלמידיו המובהקים ניתן למנות את:
רבי דוב בער ′המגיד ממעזריטש′.
רבי זאב וולף קיצס.
רבי נחמן מהורדנקא.
רבי יהודה אריה לייב ה′מוכיח′.
רבי יעקב יוסף מפולנאה בעל ה′תולדות יעקב יוסף′.
רבי פנחס מקוריץ.
רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב.
רבי דוד לאה′קס.
רבי צבי הירש מקאמניקה ואחיו
-
אהל הרה"ק רבי ישראל הבעל שם טוב זיע"א
אהל הרה"ק רבי ישראל הבעל שם טוב זיע"א
-
בית הכנסת העתיק של הבעל שם טוב
בית הכנסת העתיק של הבעל שם טוב
-
פנים בית הכנסת העתיק של הבעל שם טוב
פנים בית הכנסת העתיק של הבעל שם טוב
-
אהל הרה"ק רבי ישראל הבעל שם טוב זיע"א
אהל הרה"ק רבי ישראל הבעל שם טוב זיע"א
דפים קשורים
אברהם אבינו | ביוגרפיה
שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם
כ"א אלול ה'תשע"א
(חלוקות הדעות לגבי שנת לידתו: לפי מסורת חב"ד לא ידוע תאריך היוולדו, ויש המשערים שנולד בשנת ה'תס"ד (1704). יש אומרים שנולד בערך בשנת ה'ת"ע (1710), ולפי מסורת קדומה של רבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון) נולד בשנת ה'תנ"ח (1698).) רבי נחמן מברסלב | ביוגרפיה שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם י"א כסלו ה'תשע"ב
אברהם אבינו, נולד בשנת א'תתקמ"ח, באור כשדים שבדרום ארם נהריים, לאביו תרח מצאצאי שם בן נח, ולאמו אמתלאי בת כרנבו.
רחל אמנו | ביוגרפיה שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם ה' חשון ה'תשע"ב רחל המכונה רחל אימנו - מאמע רחל, נולדה בשנת ב'קע"א, בפדן ארם, לאביה לבן בן בתואל בן נחור בן תרח. רבי דב בער - המגיד ממעזריטש | ביוגרפיה שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם י"א כסלו ה'תשע"ב רבי דב בער המכונה המגיד ממעזריטש, נולד בשנת ה'תס"ד, בעיר לוקאטש שבאוקראינה, לאביו רבי אברהם המיוחס עד לתנא הגדול רבי יוחנן הסנדלר, ולאמו מרת חוה.(חלוקות הדעות לגבי שנת לידתו: לפי מסורת חב"ד לא ידוע תאריך היוולדו, ויש המשערים שנולד בשנת ה'תס"ד (1704). יש אומרים שנולד בערך בשנת ה'ת"ע (1710), ולפי מסורת קדומה של רבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון) נולד בשנת ה'תנ"ח (1698).) רבי נחמן מברסלב | ביוגרפיה שמעון גווירץ | שאו מרום עיניכם י"א כסלו ה'תשע"ב
רבי נחמן מברסלב נולד בראש חודש ניסן תקל"ב (1772), בעיירה מז'יבוז' שבאוקראינה, בבית זקנו, הבעל שם טוב זיע"א. אימו, מרת פיגא, היתה בתה של אדל בת הבעש"ט ואביו רבי שמחה בנו של רבי נחמן מהורודנקא (הטמון בטבריה) מגדולי תלמידי הבעש"ט.
ביום שלישי, רביעי לחול המועד סוכות, י"ח תשרי תקע"א, השיב רבי נחמן את נשמתו ליוצרו. תמו ונשלמו חייו אך רוחו המשיכה לפעם, מפעמת היא עד היום בלב כל אחד מרבבות חסידיו ולומדי משנתו.
שדות חובה מסומנים באדום